• Mordecai M. Kaplan (1881-1983) was one of the most influential Jewish thinkers of the 20th century.  We believe that his thought may be even more important in the 21st century.

מבחר פרקי הגות לחגי ישראל מאת מרדכי קפלן

ליקט, תרגם וערך: הרב פרופ' יהוידע עמיר

סוכות

רוח אחווה ושותפות 

בחיי-המִדבר של ישראל, כפי שהם מצטיירים מתיאוריהם האידיליים, התאפיינו יחסי-החברה ברוח אחווה ושותפות. לא נמצאו הבדלי מעמדות משפילים, לא שִעבוד חלשים בידי תקיפים, אף לא הגבלות על החירות האישית, לבד מאלה החלות על הכול במידה שווה לטובת הכלל. 

מתוך  ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 198

קדושת זכויות האדם 

אל לנו להתכחש לזכויות האדם באשר הוא אדם. אין לתלות את קדושתן של זכויות אלה בטענה כאילו כל אדם הוא יחיד הקיים-לעצמו; אֶל-נכון אינו כזה. יש לתלות קדושה זו בטבע-האדם כיצור חברתי. האישיות יונקת את קיומה מן הצורך להגיב על הסביבה הטבעית והחברתית. היא נולדת מתוך אותם יחסים ונטיות, המאדירים את אחדות החיים וערכם. על כן האישיות, חֵלֶק לה בצד האלוהי שבמציאות, היא גילוי של האימננטיות של האלוהים. אישור אלוהי זה מחייב את קדושת האישיות ואת הזכויות הטבועות בה. 

מתוך ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 202 [בתרגום שונה מהתרגום הנדפס]

שמחת תורה

שמיני עצרת, חגה של שכינת האל 

לא די שנשיג את האלוהים כמושג מופשט; אם חפֵצים אנו לא רק לדעת דָבר אודותיו אלא לדעת אותו ממש, עלינו לחוש את שכינתו. "טַעֲמו ורְאו כִי טוֹב ה'", אומר בעל תהילים  (לד, ט). נשמות דתיות מעולם לא הסתפקו בהכרתו של האל כמושג אינטלקטואלי גרידא. תמיד היו כמֵהות לחוויה דתית, שבה ממשותו של האל תיגע בלא חציצה, ממש כדרך שהם חשים בחושיהם את העצמים השונים. תמיד ביקשו את הרִגשה הסוערת שתזעזע כל נימה בהווייתן.  

מתוך  ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 229 [בתרגום שונה מהתרגום הנדפס]

חנוכה

זיכרון העבר והאחריות לעתיד 

היהדות היא רוחה של אומה, לא פולחנה של עֵדה. כשאנו מקבלים אותה כתרבות אנו מעשירים את ידיעת עָברו של ישראל, באורַח השוזר עבר זה אל תוך זיכרוננו האישי. אנו מקדישים עצמנו לטיפוח דרכו של ישראל, נועצים את עתידנו שלנו בדרך זו. אנו מקבלים, על עצמנו, ככל שכוחנו עומד לנו, את האחריות לרווחתה הגשמית והרוחנית של יהדות העולם כולה. להיות יהודי, במובן זה, משמעו להיות חדור תודעה יהודית, היורדת חדרי-בטן עד לסתרי התת-מודע.

מתוך A New Approach to Jewish Life, עמ' 21-20

טו בשבט

ריבונות לאומית מול אומִיות* מוסרית

לפי המבנה הנוכחי שלהן אין המדינות של אומות ריבוניות מסוגלות להתמודד עם הסכנות של עודף-אוכלוסיה, דלדול משאבים ולוחמה גרעינית. תקוותו היחידה של המין האנושי תלויה בקיומה של מנהיגות רוחנית, שתתמסר לעקירת הרָעות שבידי האדם. דומה שהאומות, שבתוקף ריבונותן המוחלטת רואות עצמן פטורות מכל אחריות מוסרית, מוצעדות לקראת שואה עולמית. היש ביד דת ציבורית לכפות מגבלות מוסריות על ריבונות לאומית ולטפֵח אומיות מוסרית?  

מתוך  דת האומיות המוסרית, עמ' 9 [בשינוי קל מהתרגום הנדפס]

 * קפלן חידֵש באנגלית את המילה nationhood, שתורגמה לעברית כאומיות. 

יש די בעולם

המושג העברי של אלוהות, כעונָה על צורכי האדם, הוא משמעותי לגבי כמיהתה העליונה של האנושות אל שלום עולמי. דבר זה נעשה ברור וגלוי ברגע שאנו מבינים כי יכול להיות די בעולם בשביל לספק את צורכי האדם, אך לא יכול להיות די בשביל לספק את תאוותו של האדם לתענוגות ולשררה.

מתוך  דת האומיות המוסרית, עמ' 188 [בשינוי קל מהתרגום הנדפס]

פורים

זיכרון, סולידאריות ותקוות-עתיד 

אף שהיהודים מעורים כה עמוק בעברם, אין הם יכולים להימלט מן הדאגה לעתידם.  הם רואים את עצמם כיורשי הייעודים הבלתי-ממולאים של העם היהודי, כיורשי האידיאלים הבלתי-מוגשמים שלו. במידה שהיהודי תופס כי קיצבת חייו האישיים שלו אינה מספיקה להגשמתם, הוא צופה אל הדורות הבאים כי יגשימו את התוכניות החברתיות הבלתי-גמורות שלו... היהודי הקוסמופוליטי שאינו מושרש בתוך שום עם (גם לא בתוך עמו שלו), הנעדר זכרונות היסטוריים, תקוות הנביאים, שאינו חש כל רגש אחווה אל חביריו היהודים השותפים לאידיאלים שלו, הוא יצור אומלל באמת.

מתוך  דת האומיות המוסרית, עמ' 134-133

פסח

החירות כמטלה 

כתב-האישום החמור ביותר המונח כנגד התרבות המודרנית, כמוה ככל התרבויות שקדמו לה, נעוץ בעובדה שרוב רובם של בני-האדם נתונים לשעבוד, שצמיחת אישיותם מופרעת ומעוותת על ידי הכורח לשרֵת את האינטרסים האנוכיים של המעטים. כישלון התרבות לעשות את האדם בן-חורין, אין לייחסו אך ורק לתאוות הבצע, לחמסנות ולאנוכיות התוקפנית של המעמדות השליטים. חלק מכריע מהאשמה מוטל על מוסדותינו הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים; אנו רגילים למדוד את ערכם על פי מראית-העין של פעולתם, ולא על אמת-קנה המידה של השפעתם על רווחת האדם. אם יבוא יום, שבו תוסר רעה-חולה זו ורווחת האדם תחדל מלהיות מס-שפתיים גרידא ותיעשה למטרה שאליה שואפים בתבונה ובכנות חוקי החברה ומוסדותיה, אזי יתרחב תחומה של אמת-המידה לרווחת-האדם עצמה. הבחינה תהיה עד כמה תורם כל מעשה לשחרור אישיותם של בני אדם. בני האדם אינם נולדים בני-חורין; עליהם להיעשות לכאלה. הזכות המוקנית לאדם מלידתו אינה אלא חירות שבכוח; ואולם קנייתה בפועל של חירות היא הישג, שלשם ההגעה אליו נדרש כוחה המסייע של תרבות המושתתת על קדושת האישיות.

מתוך  ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 257 [בתרגום שונה מהתרגום הנדפס]

חג העצמאות של מדינת ישראל

דתנו ושליחותנו

כציונים עלינו לבנות מחדש את לאומיותנו, לשוב למולדתנו העתיקה, ולהחיות את דרך החיים היהודית שלנו. אל כל אחת משלוש המטרות האלה צריכים אנו לחתור מתוך שאיפה לטיפוח יחסים בין-אישיים ובין-קבוצתיים, העשויים לסייע לנו להיות יותר שלמים באנושיותנו, הן בישראל והן בתפוצה. זו צריכה להיות דתנו ושליחותנו.

מתוך  לחידוש פני הציונות, עמ' 45-44

שבועות

כוחו של חוק-המוסר

היסוד הייחודי לדת ישראל מושתת על ההכרה בכך, שתפקידה העיקרי של האמונה באל היה לאשש ולאמץ את כוחו של חוק-המוסר. דבר אחד הוא להישמע בדרך כלל לעיקרון אינהרנטי לתבונה האנושית; עניין אחר הוא להיות מודע לעיקרון זה וליישמו במצבי-קיצון. אופייה החריג של דת ישראל נעוץ בדגש-מדעת על התורה  שחוק-המוסר הוא גילויו העיקרי של האל בעולם. תורה זו מתמצה בקביעה, שאפשר שהיא הרת-המשמעות ביותר בספרות הדתית: "וַיִגְבַה ה' צְבָאוֹת בַמִשְפָט וְהָאֵל הַקָדוֹש נִקְדָש בִצְדָקָה" (ישעיהו ה, טז). 

 מתוך  ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 282 [בתרגום שונה מהתרגום הנדפס]

אמונת-השווא כאילו בידינו רצונו-הנגלה של האל 

הבעיה שהיהדות ניצבת לפניה הייתה בוערת כל-כך לו הייתה ההשקפה המסורתית  בדבר ההתגלות נמוגה לה. לטפח השקפה זו הוא בלתי מוסרי ממש כמו להיות אשם בביגמיה. האמונה שבידינו מצוי רצונו האותנטי הנגלה של האל, סותרת מיניה וביה סובלנות דתית, שלא לדבר על עמדה שוויונית דתית. 

מתוך יומנו של קפלן, 11.7.1943